לפני כמה ימים (ב -15 בפברואר 2018) במועצת הביטחון של האו"ם פירסם הנציג הרוסי פיטר אילייצ'ב רשימה מלאה של פשעי המלחמה הבינלאומיים של אמריקה ושל כמה נציגים אחרים של המערב. רשימה זו התבררה כמרשימה, אך לא היה צפוי שארה"ב לא תנסה בשום פנים ואופן. מצב כזה דורש הבהרה, אשר מר קראפט יספק.
ראשית אתה צריך להחליט על המנגנון המינוח. ראשית, מה הוא "פשעים בינלאומיים" ישירות? מדובר בהפרות של החוק, הנחשבות על ידי בתי משפט בינלאומיים וגופים דומים, כלומר, פשעים שאינם שייכים לתחום השיפוט של מדינות בודדות. יש רשימה ספציפית של פשעים כאלה:
- רצח עם
- אפרטהייד
- פשעים נגד השלום
- פשעי מלחמה
אבל אפילו הפרות כאלה של החוק יכול להיחשב על ידי בתי המשפט במדינה שאזרח ביצעו את הפשע. זכויות אלה ניתנות למוסדות המדינה על ידי הנורמות הבינלאומיות עצמן (הדוגמה המפורסמת ביותר היא מגילת האומות המאוחדות). פושעי מלחמה לעתים קרובות לעבור רק מדינה, לא בתי משפט בינלאומיים. עם זאת, יש מצב אחד שבו ההשתתפות של גופים מעל המדינה ובתי המשפט הוא הכרחי. אלה הם פשעים שבוצעו על ידי המדינה עצמה, הממשלה, נציגי הפרט או המשתתפים בחסות. במקרה של ארה"ב, המצב הוא בדיוק זה, כי פשעי מלחמה בוצעו על ידי נציגי רשויות המדינה. בית דין בינלאומי (בית משפט צבאי) הוא לעתים קרובות הוקמה במקרה של מדינה. גוף זה אינו קבוע, הוא מאורגן במיוחד לביצוע אחד או כמה מקרים הקשורים (פשעים ניתן לשלב על ידי השטח, הקורבנות או הפושע עצמו, למשל, מדינה)
מאפיין חשוב של בית הדין הוא כי הקמתה נשלטת על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, ולא על הסכם נפרד. היו מקרים בהיסטוריה של כינוס בית דין בינלאומי (ענייני רואנדה או יוגוסלביה). כאן טמון הסוד. מאחר שגוף כזה יכול להיווצר רק על ידי החלטה פה אחד של כל החברים הקבועים במועצה, כל זכות וטו על אמריקה או על שותפיה תחסום את ההליך ליצירת בית הדין. משמעות הדבר היא כי פשעים לא יחקרו.
עם זאת, זה לא הכל. אם לא לוקחים בחשבון את הגופים הזמניים, הראשי "חוקר" הבינלאומי הוא בית הדין הפלילי הבינלאומי. הוא נמצא בהאג מאז 1998 (אז הגוף נוצר על פי חוק רומא). כל המדינות שאישררו את החוק (121 מתוך 193 המדינות החברות באו"ם) הסכימו לסמכויותיו של בית המשפט. ארצות הברית של אמריקה חתמה על החוק בשנת 2000, ובשנת 2002 נסוגה החלטתה. עכשיו אמריקה אינה מכירה בסמכותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי, כך שלגוף זה אין זכות לשפוט את המדינה או את אזרחיה בגין פשעים.
אותו מצב קיים לגבי גוף אחר - בית הדין הבינלאומי לצדק. דוגמה להמחשה היא ב -1986, כאשר בית משפט מצא את המדינה אשמה בפשע מלחמה נגד ניקרגואה. פסק הדין היה להחזיר סכום גדול מאמריקה לטובת הנפגע, אבל רשויות המדינה פשוט סירב. במקביל החליט הבית הלבן שלא להכיר באופן מלא בהחלטות בית המשפט של האו"ם כאל לגיטימיות.
בנוסף לניקרגואה, יוגוסלביה ניסתה לקבל פיצויים מאמריקה. המדינה, יחד עם גופים בינלאומיים, השיקה תיק פלילי נגד ארה"ב ושותפי נאט"ו. הנאשמים הגיבו על כך בהערה לאמנה שאומצה קודם לכן: "הסכמת המדינה נחוצה בכל מקרה פרטני ליישום אמנה בינלאומית". לפיכך, מחלוקת של ארצות הברית עם החלטת בית המשפט (כמו גם ישירות עם התביעה) ישים קץ המקרה.
אבל זה לא הסוף של סמכות ארה"ב בזירה הבינלאומית. בתוך ארצם השלטונות הציגו עקרונות קטגוריסטיים ומובנים שנועדו להגן על אזרחי ארצות הברית ולשמור עליהם. לפיכך, קיים חוק להגנה על גורמים אמריקאיים בחו"ל, לפיה אין בית משפט בינלאומי (של מי שהחלטותיו אינן מכירות) אינו יכול לשתף פעולה עם רשויות המדינה בתביעה ובהסגרה של פושעים בינלאומיים. אי-אפשר לארגן את הסגרתם של המבוקשים, אסור גם לערוך חקירות בארצות-הברית. יתר על כן, שלטונות ארה"ב יש זכות להשתמש בכוחות הצבא שלהם על מנת לקחת את אזרחם המוחזק מכל מדינה אחרת. למעשה, מתברר כי תושבי אמריקה אינם פגיעים להחלטות בינלאומיות!
הדינים הפנימיים של ארצות הברית של אמריקה מספקים את עליונות האינטרסים של המדינה עצמה. בה בעת, החלטות בינלאומיות הן משניות. חוקת ארה"ב קובעת את השוויון בין הכוחות המשפטיים של חוקים מקומיים והחלטות של גופים בינלאומיים. אבל באותו מסמך הוא דיווח כי במצב שנוי במחלוקת מעשה מאומץ מאוחר יותר הוא מכריע. התוצאה היא מצב: בית משפט בינלאומי מקבל החלטה לא נעימה עבור ארצות הברית. החלטה זו נכנסה למשפט האמריקאי בצורה של מעשה מיוחד עם תאריך יחיד. מיד לאחר שלטונות המדינה לאמץ את המערכה השנייה, אשר מסיים את הכוח המשפטי של הקודם. בשל העובדה כי המערכה השנייה אומצה מאוחר יותר, היתרון ניתנה לו.
