לאחר מלחמת העולם השנייה, התברר כי הטקטיקות הישנות המשמשות את מדינות העולם מתחילת המאה ה -20 אינן מתאימות לחלוטין לשימוש במלחמות המודרניות. ההתפתחות המהירה של כלי טיס ושל כלי רכב משוריינים, כמו גם את עקרונות האינטראקציה שלהם, שאומתו ואומתו במהלך הסכסוך הגדול ביותר של המאה ה -20, יצרו דוקטרינה חדשה. דוקטרינה זו שימשה בהצלחה את ישראל במלחמת ששת הימים.
רקע וגורמים למלחמת ששת הימים
ההיסטוריה של יחסי ישראל והערבים המודרניים היא עוד משנת 1948, כאשר הוקמה מדינת ישראל. היווצרותה של מדינה זו גרמה למורת רוח רבה בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, כמו גם סוריה ומצרים, שהיו בעלות השקפות על אדמות אלה ורצו לקבל את בעלות בריתה. לשם כך החלו שכנותיה של ישראל הערביות בפעולות איבה במטרה לתפוס שטחים (הלחימה בפועל החלה ב -1947, ב -1948 הם קיבלו את אופי המלחמה נגד המדינה היהודית). עם זאת, ניצחון ישראל במלחמה לא איפשר לערבים "לפתור את השאלה היהודית" גם אז.
משבר סואץ ומלחמה קצרת טווח הגבירו במידה ניכרת את העוינות בין ישראל ומצרים, שהיו הצדדים המנוגדים בסכסוך זה. תוצאה חשובה נוספת הייתה הרחקתה של מצרים ממדינות המערב והקרבה עם ברית המועצות, שסיפקה למדינה סיוע כלכלי משמעותי. במקביל, מצרים התקרבה לסוריה, כמו גם למספר מדינות ערביות אחרות. בנובמבר 1966 חתמו מצרים וסוריה על הסכם צבאי בין שתי המדינות.
במחצית הראשונה של שנות השישים התייצבו יחסי מצרים עם ישראל, ועד מהרה חדל המתח בין המדינות.
עם זאת, היחסים בין ישראל לסוריה הידרדרו במהירות. היו כמה סיבות לסכסוך. הראשון ואולי החשוב ביותר היה בעיית משאבי המים. לאחר חתימת ההפוגה ב -1949 התברר כי שפך נהר הירדן נמצא על שטח האזור המפורז בין שתי המדינות. הנהר הזה האכיל את הכנרת, שהייתה ממוקמת בחלקה בישראל והיתה לה השפעה רצינית על החיים הכלכליים והכלכליים של המדינה. עבודתה של סוריה על החלפת מי הירדן, על מנת להסיט את מימיה מן האגם, גרמה לסכסוך גבול קשה, שהגיע לשיאו בניצחונה של ישראל. הסיבה השנייה היתה הרצון של שתי המדינות להשיג שליטה מלאה על האזור המפורז, שגם הוא נהפך לעתים קרובות לאירועי גבול. הסיבה השלישית היתה שסוריה תמכה בפרטיזנים הערבים בישראל, כולל ארגון אש"ף (אש"ף). העימותים המזוינים בגבול סוריה-ישראל בתחילת 1967 נעשו תכופים יותר, ולעתים אף התפתחו למבצעים צבאיים מלאים באמצעות טנקים, מטוסים וארטילריה.
במאי 1967 הזהירה מצרים את ברית המועצות כי ישראל מכינה מלחמה נגד סוריה, שעבורה התרכז בין 10 ל -13 חטיבות בגבול סוריה. בהקשר זה נאלצה הנהגה המצרית להתחיל בגיוס הכוחות ובריכוזם על סיני, בגבול ישראל. צעדים אלה נועדו לנקוט אמצעי הרתעה לישראל.
בתגובה לגיוס במצרים ובסוריה, הושק גיוס בישראל. בעקבות זאת, הגיוס של ההתחלה וירדן, גם לא נבדל על ידי אהדה בישראל. גם אלג'יריה הצטרפה לקואליציה נגד ישראל, שולחת את כוחותיה למצרים, לחצי האי סיני, לסודאן ולעיראק, שהעבירה את הכוחות לירדן. לפיכך, התמונה הכוללת של הסכסוך הקרוב כמעט נוצרה. ישראל היתה אמורה להילחם בעיקרה נגד המדינות העוינות שהקיפו אותה.
עם זאת, על פי התעקשותה של ההנהגה המצרית, כוחות השלום של האו"ם סולקו מאזור סיני, ועד תחילת יוני היה הגבול הישראלי פתוח כמעט לחלוטין. עכשיו היה הסכסוך כמעט בלתי נמנע.
המלחמה הפכה לעובדה (5 ביוני 1967)
בבוקר 5 ביוני 1967 התברר להנהגה הישראלית כי המלחמה תתחיל בימים הקרובים, אם לא שעות. זה אושר על ידי תחילת ההתקפות של הכוחות המצריים על חזית סיני. אילו תקפו כוחותיהן של מדינות ערב התקפה בו-זמנית על ישראל מכל הצדדים, הרי שהשלכותיה על כך יהיו חמורות ביותר בשל חוסר האפשרות המוחלט של דחיית פלישה בכל החזיתות בעת ובעונה אחת.
כדי לקדם את האויב ולפגוע בו, וכן לנטרל את מטוסיו אם אפשר, חיל האוויר הישראלי, באישור שר הביטחון משה דיין (אחד מחברי הדוקטרינה הישראלית של הבליצקרים המודרניים), ניהל את מוקד. מבצע זה הופנה נגד חיל האוויר המצרי. הגל הראשון של מטוסי התקיפה "מיראז '" יצא למשימה בשבע בבוקר. כבר ב -7: 45 הם תקפו לפתע מספר שדות תעופה מצריים, תוך שימוש בפצצות בטון מיוחדות כדי להשבית את המסלולים. לאחר מכן, בוצעו תקיפות אוויריות חזקות במטוסי התעופה המצריים, וכתוצאה מכך, בסוף ה -5 ביוני, הפסדים מצריים בתעופה הגיעו לכ -420 מכוניות, וישראל - 20 בלבד.
בסביבות השעה 11:00, החלו שדות התעופה הישראליים ומתקני הצבא להיות חשופים לפשיטות אוויריות על ידי תעופה בירדן, בסוריה ובעיראק. עם זאת, באותו יום הושמעו גם השביתות על שדות התעופה שלהן, בעוד שההפסדים בתעופה היו גבוהים אף יותר מאשר בישראלים. כך, ביום הראשון, ישראל כבשה למעשה עליונות אווירית, שהייתה מרכיב חשוב בתפיסה הצבאית החדשה. כבר ב -5 ביוני לא היתה למדינות הקואליציה האנטי-ישראלית כמעט כל הזדמנות לתקוף את ישראל, שכן היעדר כיסוי אוויר אמין גרם לכך שהדבר בלתי אפשרי לחלוטין.
עם זאת, בחזית סיני, ב -5 ביוני, החלה הלחימה בין הכוחות המצריים לישראל. בצד הישראלי היו מרוכזים 14 חטיבות, שבמחצית הראשונה של היום הצליחו ללחץ את הלחץ המצרי. אז החלה המתקפה הישראלית בעזה, כמו גם במערב דרך חצי האי סיני. כאן תוכנן לנסוע במהירות הבזק לתעלת סואץ לאורך הדרך הקצרה ביותר, ולחתוך את החלקים הנמצאים בדרום חצי האי משאר חלקי מצרים.
בה בעת פרצה הלחימה בירושלים עצמה. כאן נכנס הלגיון הערבי לקרב, תוך שימוש במרגמות כדי לתקוף את החלק המערבי של העיר. בהקשר זה נשלחו שלוש חטיבות אל חיל המצב הישראלי בירושלים, שהפך במהירות את הגאות לטובתן. בסוף ה -5 ביוני הצליחו הצנחנים הישראלים לעבור לעיר העתיקה ולהפיל את הערבים משטחה.
בחזית הסורית, באזור רמת הגולן, לא היו שינויים משמעותיים. ביום הראשון של הקרבות החליפו הצדדים רק שביתות ארטילריות.
התפתחות הלחימה (6-6 ביוני 1967)
ב- 12 ביוני 1967, בחזית סיני, יכלו הכוחות הישראליים להשתלט על עזה ולהקצות כוחות נוספים על מנת למהר לסואץ. באותו זמן כבר היו קרבות לרפיח ואל-עריש, שנלקחו עד סוף היום. גם במרכזה של סיני, ב -6 ביוני, היתה חטיבת המכוניות הממונעת השנייה במצרים מוקפת ומובסת. כתוצאה מכך נוצר פה פער, שבו מיהרו יחידות הטנקים של ישראל, והתעמתו עד מהרה בהתנגדות מחטיבת הרגלים השלישית במצרים.
במקביל, חלק מכוחות הטנקים הישראליים הפועלים בחזית סיני, פנו לדרום מערב כדי לנתק את הכוחות המצריים הפועלים בדרום חצי האי והחלו לסגת למערב בשל ההתקדמות המהירה של הישראלים. הכוחות הישראליים המתקדמים נתמכו על ידי תעופה, ובכך גרמו לתקיפה אווירית על הכוחות המצריים הפגיעים ביותר שנסוגו משם. כך, ב -6 ביוני, ניצח את ישראל בחצי האי סיני.
בחזית הירדנית התאפיינה אירועי ה -6 ביוני בכיתור מוחלט של העיר העתיקה בירושלים. כאן, יחידות הטנקים של ישראל כבשו את רמאללה בצפון וללטרון בדרום. אלא שב- 6 ביוני לא נעשתה העיר העתיקה עצמה בסערה: הכוחות הערביים עוררו התנגדות עזה, וגרמו לאבדות קשות של יחידות ישראליות.
בחזית הסורית, ביום 6 ביוני, כמו בקודמתה, לא היו שינויים משמעותיים במצב. ירי ארטילרי נמשך עד הבוקר של 9 ביוני, ואף צד לא ניסה לתפוס את היוזמה.
גם ב -6 ביוני התקיים הקרב הימי היחיד במלחמת ששת הימים. ספינת טילים מצרית נמצאה ליד פורט סעיד על ידי חיל הים הישראלי, אשר הגביר את הסיורים ההתקפיים באזור תעלת סואץ. כתוצאה מכך הוטבעה הסירה על ידי המשחתת הישראלית "יפו".
ב -7 ביוני כבשו כוחות ישראליים את ההתנחלויות ביר-גבעף ורומני בחזית סיניסק, כמעט ללא התנגדות מצד הכוחות המצריים. רק בחלק המרכזי של החזית נעצרה אחת מחטיבות הטנקים הישראליות בשל מחסור בדלק, ולאחר מכן הוקפה על ידי כוחות מצריים מעולים. עם זאת, הכוחות המצריים לא הצליחו להרוס את החטיבה הזאת בשל הצורך למשוך כוחות לתעלת סואץ ולקדם במהירות את יחידות ישראל.
באזור שארם א-שייח, במטרה לכבוש את העיר במהירות, נחת כוח תקיפה מאוייר ישראלי, אשר התקדם צפונה-מערבית לאורך חופי מפרץ סואץ כדי להצטרף לכוחות הישראליים המסיימים את ניתוק הכוחות המצריים בדרום-מזרח חצי האי.
בחזית הירדנית, בעקבות תקיפה אינטנסיבית, נלקחה העיר העתיקה של ירושלים על ידי חיילים ישראלים. באותו יום נלקחו גם הערים בית לחם וגוש עציון. באותה עת כמעט כל שטחה של פלשתינה כבר היה בשליטה של הכוחות הישראליים. לאחר מכן, התבוסה של הכוחות האנטי-ישראליים בחזית זו נקבעה מראש. עם זאת, חיילים ישראלים ספגו אבדות קשות, ולכן הם לא היו מעוניינים להמשיך את שפיכות הדמים. כתוצאה מכך, כבר ב- 8 ביוני ב- 7 ביוני, קיבלו שני הצדדים את הצעת מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש.
ב -8 ביוני 1967 המשיכו הכוחות הישראליים בחזית סיני להתקדם עמוק לתוך שטח מצרים. בצפון הצליחו להגיע לתעלת סואץ, ולאחר מכן הם עצרו. בסקטור המרכזי של החזית הצליחו הכוחות הישראליים להוריד את היחידות המצריות ולפתוח את חטיבת הטנקים המקיפה את ה -7 ביוני. בדרום, כוח ההתקפה האווירית הישראלית התקשר עם יחידות ניידות שעברו את כל סיני והמשיכו לנוע צפונה לתעלת סואץ. עד סוף יוני, כמעט כל חצי האי סיני היה בידי הכוחות המזוינים של ישראל, והיחידות הטנקיות והמונעות שלו הגיעו לתעלת סואץ כמעט לאורך כל הדרך.
תום המלחמה וההפוגה (9 - 10 ביוני 1967)
מהיום הראשון למלחמה הערבית-ישראלית החלה מועצת הביטחון של האו"ם את עבודתה. המשימה היתה לעצור מיד את שפיכות הדמים במזרח התיכון ולהחזיר את הצדדים לשולחן המו"מ. עם זאת, בימים הראשונים, כאשר מצבי הרוח המנצחים במדינות ערב היו גבוהים למדי, זה היה כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת. אי-נוחות נוספת נגרמה והעובדה שהצדדים מהימים הראשונים נמשכו אל תוך הקרב, שמטרתו היתה לגרום נזק מרבי לאויב.
עם זאת, המאמצים הראשונים לייצב את המצב הופיעו ביום השלישי ללחימה, 7 ביוני. ביום זה הופסקה ההפוגה בחזית הירדן, שבה נפסקה הלחימה בין הכוחות הישראליים לכוחות המזויינים של ירדן, עיראק והלגיון הערבי.
ב -9 ביוני 1967 התקבלה הצעת מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש על ידי כוחות ישראליים בחזית סיני. באותה עת, ישראל השיגה ניצחון צבאי שלם, בעוד שלא התכוונה להתקדם מערבה. הכוחות המצריים חדלו לירות רק למחרת, ב -10 ביוני.
בחזית הסורית באזור רמת הגולן, ב -9 ביוני, פתחו לפתע חיילים ישראליים פתאום בהתקפה על האויב. עם זאת, אם במהלך היום הצליחו הכוחות הסוריים לרסן את הישראלים, עד שהלחץ גבר והצבא הסורי נשבר. עם זאת, חלקים אחרים של ישראל עשו את דרכם מצפון לכנרת לייק, ועקפו את הכוחות הסוריים שנלחמו ברמת הגולן, מהאגף. כתוצאה מכך, ב- 10 ביוני גורשו הכוחות הסוריים לצפון-מזרח והועברה העיר הגדולה של קונייטרה. בשעה 19:30 נכנס לתוקף הסכם הפסקת אש גם בחזית הסורית.
כך, לאחר סיום ההפוגה בכל החזיתות, הסתיימה מלחמתן של מדינות ערב נגד ישראל.
צדדים מפסידים
על פי הנתונים הכלליים, ההפסדים של המדינות הערביות במהלך מלחמת ששת הימים נהרגו בין 13 ל -18 אלף בני אדם, כ -25 אלף פצועים וכ -8000 אסירים, 900 יחידות של כלי רכב משוריינים וכ -500 מטוסים. מבין ההפסדים הללו, מצרים מהווה את החלק העיקרי - 12 אלף הרוגים, 20 אלף פצועים ו -6,000 אסירים. עיראק סבלה מהנפגעים הקטנים ביותר - כעשרה הרוגים ו -30 פצועים.
ההפסדים של ישראל נמוכים משמעותית מהפסדי הקואליציה הערבית ונעים בין 800 ל -1,000 בני אדם, 394 כלי רכב משוריינים ו -47 מטוסים.
תוצאות ותוצאות מלחמת ששת הימים
כתוצאה מהסכסוך תוך שישה ימים, גרמה ישראל לתבוסה מוחצת על מדינות הקואליציה הערבית. כוחות האוויר של מצרים, ירדן וסוריה כמעט נהרסו, וכתוצאה מכך נאלצו מדינות אלה להוציא סכומי כסף עצומים כדי להחזירם. כמו כן, ההפסדים העצומים של ציוד צבאי בכלל גרמו לאובדן יכולת הלחימה של צבאות מדינות ערב.
ההנהגה הסובייטית התחזקה סוף סוף במחשבה שלברית המועצות אין בעלי ברית חזקים במזרח התיכון. הכספים העצומים שהוקצו על ידי ברית המועצות לחימושן של מדינות ערב, הכשרת אנשי צבאם והענקת סיוע כלכלי לא הניבו פרי. בהקשר של האירועים הללו, נראה כי הצבתו של נשיא מצרים החדש אנואר סאדאת לארה"ב ב -1970 נראתה עצובה מאוד.
עם זאת, ישראל לא פתרה את כל בעיותיה בתחום מדיניות החוץ. באוגוסט 1967 התקיים בבירה הסודאנית, חרטום, ועידה של מנהיגים ערבים. בפגישה זו אומץ העיקרון של "לא" משולש: "לא" - שלום עם ישראל, "לא" - משא ומתן עם ישראל, "לא" - הכרה בישראל. החל שלב חדש של התחמשות של מדינות ערב שכנות. לפיכך, הניצחון הצבאי של ישראל לא הוציא מכלל אפשרות סכסוכים צבאיים עתידיים עם מדינות ערב, שהוכיחו כבר בשנת 1968, כאשר מצרים החלה בפעולות איבה נגד ישראל כדי לזכות בחזרה בשטחים הכבושים ולנקום על תבוסה משפילה. עם זאת, לאחר מלחמת ששת הימים, ישראל לא הפסיקה להיערך ללחימה חדשה.
כמו כל סכסוך, מלחמת ששת הימים לוותה באסון הומניטרי גדול. עשרות אלפי ערבים אולצו להימלט מארץ ישראל ומהעיר העתיקה של ירושלים לארצות שכנות, ונמלטו מרדיפות היהודים.
הסכסוך הישראלי-ערבי ב -1967 היה בעיקרו ניצחון של הדוקטרינה הצבאית שנקראה על ידי מספר אנליסטים צבאיים "הבליצקריג המודרני". התקפה אווירית פתאומית על שדות התעופה של האויב, נטרול כוחות אויב של האויב, אינטראקציה הדוקה של יחידות טנקים עם מטוסים, נחיתות בחלקו האחורי של האויב - כל זה כבר נחשף לעולם, אבל בפעם הראשונה עם השימוש בנשק מודרני. עד כה, בעולם, ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים נחקרה כאחת המבריקות ביותר בתכנונתה ובפעולותיה כדי לתפוס את היוזמה ואת התבוסה מול כמה מתנגדים, שכל כוחם עולה על שלהם.
למרות העובדה כי השנה מציינים את יום השנה ה -50 למלחמת ששת הימים, הסכסוך הזה ייזכר זמן רב לא רק בישראל, אלא גם במדינות הערביות שהשתתפו בו.
